דף הבית » גמגום
גמגום הוא הפרעת דיבור שבה האדם חוזר על מילים או מאריך עיצורים ותנועות. אדם עם גמגום עלול להפסיק להשמיע צלילי הברות מסוימות במהלך הדיבור. הגמגום נפוץ הרבה יותר ממה שאנשים חושבים. סביר להניח שאתם מכירים מישהו שמגמגם, או שגמגם כילד.
הנה כמה נקודות מפתח בנושא הגמגום:
כולנו יכולים לפעמים לגמגם. זה יכול לקרות במהלך ראיון עבודה מלחיץ, שיחה בטלפון עם שירות חירום, או במהלך הצגת מצגת בפני קהל גדול.
גמגום הוא הפרעה לא רצונית בזרם הדיבור. הגמגום יכול להתרחש בכמה דרכים:
הגמגום נפוץ בקרב ילדים שלומדים לדבר. יחד עם זאת, רוב הילדים, כאמור, משתחררים מהגמגום.
חומרת הגמגום וסוג הגמגום עשויים להשתנות במצבים שונים ומאדם לאדם. כאשר הפרעות בשטף הדיבור עלולות להיות מלוות בסימני מתח ומאבק, כמו גם פחד, מבוכה וחרדה.
במקרים מסוימים, יכול הגמגום לשלוט בדרך שבה האדם תופס את עצמו, ולהשפיע על מערכות היחסים החברתיות ועל חיי העבודה. כאשר הבעיה נמשכת רצוי לחפש עזרה מקצועית לטיפול בגמגום, בדרך כלל אצל קלינאי תקשורת לטיפול בגמגום.
לא ידוע בדיוק מה גורם לגמגום. הגמגום נחשב כהפרעה פיזית, ככל הנראה כתוצאה מבעיה באזור העיבוד העצבי, המעורב בייצור הדיבור.
נראה כי יתכן שמדובר בנטייה גנטית, מאחר שהגמגום מתרחש לעתים קרובות בקרב בני אותה משפחה. אנשים מגמגמים לא שונים מהאוכלוסייה הכללית מבחינת האינטליגנציה, והגמגום קיים בכול התרבויות ובכל השפות.
המומחים לא בטוחים לחלוטין מה גורם לגמגום ואין שום ראיה המצביעה על כך שהגמגום נגרם כתוצאה:
כאשר ילדים לומדים לדבר, הם לרוב מגמגמים, במיוחד בשלב המוקדם כאשר כישורי הדיבור והשפה שלהם אינם מפותחים היטב. רוב הילדים חווים פחות תסמינים, ככול שהשלב ההתפתחותי הזה מתקדם, עד שהם מגיעים לשלב שבו הם יכולים לדבר בצורה זורמת.
גמגום נוירוגני נוצר כאשר האותות בין עצבי המוח לשרירים ולדיבור אינם פועלים כראוי. זה עלול להשפיע על מבוגרים לאחר אירוע מוחי או לאחר פגיעה מוחית כלשהי.
בעבר, האמינו כי הסיבות העיקריות לגמגום בקרב מבוגרים או ילדים לטווח הארוך, הן פסיכולוגיות. למרבה המזל, זה כבר לא המקרה. יחד עם זאת, גורמים פסיכולוגיים עשויים להחמיר את הגמגום אצל אנשים שכבר מגמגמים. למשל, מתח, מבוכה וחרדה – עלולים להפוך את הגמגום לבולט יותר, אבל בדרך כלל תופעות לא נחשבות כגורם הבסיסי לגמגום.
במילים אחרות, חרדה, הערכה עצמית נמוכה, עצבנות ולחץ – אינם גורמים לגמגום. הם למעשה תוצאה של חיים עם בעיית דיבור סטיגמטית, בעייתית, שלעתים עלולה להחמיר את התסמינים.
דיבור חסום (בלוק) – מאופיין במצב שבו הפה במצב הנכון לומר את המילה, אבל כמעט ולא נשמע צליל. זה עשוי להימשך מספר שניות.
לפעמים, כאשר האדם המגמגם יודע שמילה מסוימת גורמת לו לבעיות, הוא ישתמש במילות קריאה, על מנת לעכב את ההתחלה של המילה המאתגרת אותו. דוגמאות למילות קריאה אלה כוללות מילים כמו: אמ… כמו… כאילו… אני מתכוון… טוב…. וכו׳.
כמה היבטים של הגמגום ברורים לכולם, אבל יש גם כאלה שלא. כדי לקבל אבחנה מקיפה ואמינה, המטופל צריך להיבדק על ידי קלינאי תקשורת לילדים או למבוגרים, תלוי בגילו.
קלינאי תקשורת יציין את סוגי הבעיות שיש למטופל כאשר הוא מדבר, ובאיזו תדירות מתרחשות בעיות אלה. המטפל יבדוק גם את האופן שבו המטופל מתמודד עם הגמגום.
קלינאי התקשורת עשוי לבצע גם אבחונים אחרים, כגון:
הערכות לבני נוער ולמבוגרים, מיועדות לאמוד את חומרת ההפרה, ומה השפעתה על יכולתו של האדם לתקשר ולתפקד כראוי בפעילויות היומיומיות.
לילדים רבים עם גמגום שנמשך מעבר לשלב ההתפתחותי של השפה, יש בן משפחה קרוב שמגמגם. אם ילד צעיר מגמגם, וגם בן משפחתו הקרוב מגמגם, הסיכוי להמשך הפרעת הדיבור, גדול הרבה יותר.
הגמגום בקרב ילדים מתחיל בדרך כלל בין גיל שנתיים לגיל ארבע. במקרים רבים, ילד שמתחיל לגמגם לפני גיל 3.5, סביר פחות שיגמגם גם בהמשך חייו. ככול שהגמגום מתחיל מוקדם יותר, כך פחות סביר שהוא ימשיך לטווח הארוך.
גמגום יופיע כאשר הילד יתחיל להרכיב מילים למשפטים קצרים. תחילת הגמגום עשויה להיות הדרגתית, או פתאומית, כאשר חלק מהילדים הולכים לישון כשהם מדברים בצורה שוטפת, ומתעוררים למחרת בבוקר עם גמגום די קשה.
כשלושה רבעים מכלל הילדים הצעירים המגמגמים יפסיקו לעשות זאת תוך שנה או שנתיים, ללא טיפול בדיבור. ככול שהגמגום נמשך זמן רב יותר, כך גדל הסיכוי שהגמגום יהפוך לבעיה גם לטווח הארוך, אם לא יקבל עזרה מקצועית (ולפעמים אפילו בעזרת עזרה מקצועית).
כאמור, הגמגום לטווח ארוך שכיח פי 4 בקרב בנים מאשר בנות. המומחים מאמינים שיש לכך סיבות נוירולוגיות, בעוד שאחרים מאשימים את האופן שבו בני המשפחה מגיבים לגמגום של בנים צעירים, לעומת הגמגום של ילדות צעירות. עם זאת, אף אחד לא ממש בטוח מהי הסיבה להבדל בין המינים.
חומרת הגמגום משתנה מילד לילד. יחד עם זאת, בדרך כלל ילדים יתחילו לגמגם על ידי חזרה על מילים כמו: ״אני, אני אני אוהב את זה״, או ״רוצה, רוצה רוצה, לשתות״.
עם הזמן, הגמגום עשוי להשתנות ולהתחיל לכלול התארכות וחסימות:
מומחים מציעים להורים לשקול ביקור אצל מטפל בגמגום, כאשר:
הורים, שילדם מגמגם כבר מספר שבועות לא צריכים להיבהל אלא להמתין ולראות. המתנה של מספר חודשים כנראה לא תשפיע על היכולת של הילד להגיב טוב יותר לטיפול שיקבל בהמשך.
אין ׳תרופה׳ ידועה לגמגום. ישנם מגוון טיפולים זמינים לילדים ולמבוגרים מגמגמים, אבל אין ׳גלולת קסמים׳ לגמגום. התוצאות הטובות ביותר מושגות כאשר הטיפול בגמגום מתבצע בילדות המוקדמת, רצוי לפני שהילד מתחיל ללמוד בבית הספר.
אבחנה טובה חיונית במקרה של גמגום. זאת מכיוון שאבחון וטיפול בגמגום בקרב ילדים יכול לקבוע מה עשוי להיות הטיפול הטוב ביותר. טיפולים בגמגום, גם כשמדובר בטיפול בגמגום בקרב מבוגרים, נוטים להיות מכוונים להוראת מיומנויות, אסטרטגיות והתנהגויות המסייעות לתקשורת בעל פה. זה עשוי לכלול:
טיפול בעיצוב דיבור שוטף
שליטה במעקב אחר קצב הדיבור – טיפול זה עשוי לכלול תרגול בדיבור חלק ושוטף במהירות אטית מאוד, תוך שימוש במשפטים ובביטויים קצרים. האדם לומד למתוח תנועות ועיצורים. ככול שהתרגול מתקדם, האדם יוכל לדבר במהירות גבוהה יותר ועם משפטים וביטויים ארוכים יותר.
בקרת נשימה – ככול שהמטופל מתרגל לדבר בדיבור ממושך יותר, כך הוא לומד גם כיצד לווסת את הנשימה.
המטרה של המטפל היא לא לחסל את הגמגום אלא לנסות לשנות אותו, כך שיהיה קל יותר וידרוש פחות מאמץ. טיפול זה עובד על העיקרון שאם החרדה מחמירה את הגמגום, הפחתת המאמץ הדרוש, תקל על הגמגום.
חלק מהמטופלים מגיבים היטב לסוג זה של טיפול, אבל אחרים לא. טיפול זה, שבו משתמשים גם קלינאי תקשורת למבוגרים, משתמש באפרכסת המהדהדת את קולו של הדובר, כך שהוא מרגיש כשהוא מדבר באוניסונו (בקול אחד) עם מישהו אחר. אצל אנשים מסוימים מכשיר זה יכול להקל על דיבור ללא גמגום.
אנשים שלא רגילים לדבר עם אדם שמגמגם, לפעמים לא בטוחים כיצד להגיב. יש מאזינים שמסיטים את מבטם בכול פעם שהאדם מגמגם, או מנסים לעזור לו על ידי השלמת המילים החסרות, או פשוט מנסים להימנע מלדבר עם אנשים מגמגמים.
חשוב לזכור שאדם מגמגם מעוניין לתקשר בדיוק כמו כולם. המיקוד צריך להיות בנושא עליו מדבר האדם, והמידע אותו הוא מנסה להעביר, ולא כיצד הוא נשמע.